בתי המשפט
| בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו
בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים |
עפ 070608/04 | ||
| בפני: | כב' השופטת ד' ברלינר, סג"נ – אב"ד
כב' השופט ז' המר כב' השופטת י' שיצר |
13/01/2005 | |
| בעניין: | אשר מור | ||
| ע"י ב"כ עוה"ד | אלעד שור | המערער | |
| נ ג ד | |||
| מדינת ישראל – באמצעות פרקליטות מחוז מרכז | |||
| ע"י ב"כ עו"ד | ניר שניידרמן | המשיבה | |
פסק דין
השופט ז' המר:
- ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה נתניה (כב' השופטת ר' בן-יששכר-שורץ), בת"ד 20049/01, בו הורשע המערער בגרם מוות ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ביחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.
5129371
- המערער נהג במשאית כבדה אליה חובר נגרר ועליו מנוף, ברח' קפלן בפתח-תקוה, ופנה ימינה לרח' יהודה מטות. רח' יהודה מטות הינו רחוב צר, שהסתיים אז באתר בניה, אליו היו מועדות פניו של המערער. כלי הרכב שחנו באתר הבניה הפריעו למערער להכנס לאתר, על כן ירד מהמשאית, ורק אז שמע צעקות וקריאות לפיהן פגע בדרכו באישה.נ
- המיפתח של רח' יהודה מטות, בקו הצומת עם רח' קפלן, הוא 13 מטר; אך בהמשכו, לקראת אתר הבניה, רוחבו 5.5 מטר בלבד.ב
הולכת הרגל המנוחה, חצתה את רח' יהודה מטות, מימין לשמאל כיוון נסיעתו של המערער. המנוחה נצפתה על-ידי עדת ראיה כשהיא הולכת על המדרכה של רח' קפלן, ממשיכה ופונה ימינה על המדרכה ברחוב יהודה מטות (מימין לכיוון נסיעת המערער), עד שירדה מן המדרכה וחצתה באלכסון את הכביש, לפני המשאית.ו
- בית משפט קמא קבע, בהתבסס על הדו"חות של בוחן המשטרה ועדותו, שהמנוחה הספיקה לחצות 2.7 מטר עד שנפגעה מחזיתה של המשאית, במרחק של 9 מטרים מן הצומת. יוער, כי בעדותו אמר הבוחן ש"המקום שבו לדעתנו הולכת הרגל חדרה לכביש זה בין 9 ל-11" (מטרים – ז' ה'; עמ' 22 לפרוטוקול). בתרשימים ת/9 ו-ת/10 הנקודה בה נפגעה המנוחה מסומנת במרחק של 11 מטר מן הצומת.
- הראות היתה טובה וכן היה למערער שדה ראיה פתוח, לכיוון רחוב יהודה מטות, לרבות המדרכה עליה הלכה המנוחה, עוד לפני הפניה, בהיותו ברחוב קפלן: 6 מטר לפני הפניה ימינה שדה הראיה ימינה לתוך רחוב יהודה מטות היה 20 מטר, וממרחק של 2.5 מטר לפני קו הצומת – 30 מטר.נ
- בוחן התנועה לא ציין בדו"ח את מידותיה של המשאית. המערער אמר בעדותו, בחקירה נגדית, שאורך המשאית (עם הנגרר) הוא 18 מטר (עמ' 35 לפרוטוקול). עדות זו לא נסתרה.ב
אין מחלוקת שבמהלך הפניה ועובר לתאונה, מהירות המשאית היתה נמוכה מאוד, כל כך, שמחט מכשיר הטכוגרף לא זזה (ת/7). בוחן המשטרה העריך את מהירותה ב-5 קמ"ש (שם, וכן בעמ' 20 לפרוטוקול). בית משפט קמא לא התייחס בהכרעת דינו למשמעות הנובעת ממהירות הנסיעה של המשאית, ובכך שגה לדעתי, שכן, כפי שיובהר בהמשך, לנתון זה משמעות רלוונטית רבה.ו
- הכרעת הדין דנה אך בשאלה אם יכול היה המערער לראות את המנוחה כאשר הלכה על המדרכה שמימינו וכאשר חצתה את הכביש (הצדדים אכן הקדישו לסוגיה זו מאמץ רב). בית משפט קמא השיב על כך בחיוב, הוסיף וציין כי אפילו אם היה "שטח מת" כלשהו, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שהמערער התרשל, משום שלא הבחין במנוחה ולא הקדיש תשומת לב למדרכה שמימינו.נ
- אומר כבר עתה, כי אני מסכים עם המסקנה לפיה התרשל המערער משלא הבחין במנוחה כשהיא יורדת מן המדרכה אל הכביש. הוא יכול וצריך היה להבחין בה, ובכך לא יכול להיות, לדעתי, שום ספק.ב
עדיין יש לבדוק את הטענה – שלא נבדקה על-ידי בית משפט קמא – אם התאונה היתה בלתי נמנעת.ו
- בית משפט קמא לא התייחס לשאלת מהירות הליכתה של הולכת הרגל, מלבד באמירה שהיא "הלכה במהירות סבירה" (עמ' 4 להכרעת הדין). יצויין, שבוחן התנועה, שבית משפט קמא אמר עליו שעשה "רושם אמין שניתן לסמוך על הממצאים שאסף בשטח ו/או על מסקנותיו הסופיות" (עמ' 7 להכרעת הדין), קבע שהולכת הרגל "הלכה בהליכה מהירה…", של 2.5 מטר לשניה.נ
קשה לי מאוד להבין קביעה זו של הבוחן. מהירות זו, שמשמעה 9 קמ"ש, הינה מהירות של ריצה, מעבר להליכה מהירה; בעוד שעדת הראיה אמרה כי המנוחה פסעה "במהירות סבירה" (עמ' 5 לפרוטוקול).ב
הסברו של הבוחן בבית המשפט היה כי "הלכתי בנושא זה לקראת הנהג ולקחתי נתון של מהירות הליכה … שהיא קצת יותר מהירה מהרגיל" (עמ' 21 לפרוטוקול) – הסבר שאין בו ממש.ו
- מומחה ההגנה, אינג' גדי וייסמן, היה די הוגן לציין שמהירות הליכה כזו היא למעשה "ריצה קלה שוטפת" (עמ' 36), אפילו "ריצה רגילה" (עמ' 37). ניכר בעדותו שהלך על חבל דק, שכן הוא הבין שקביעת הבוחן בנושא זה פועלת מאוד לטובתו של המערער שכן היא מקצרת עד מאוד את זמן שהייתה של המנוחה על הכביש (למרות שבדיעבד, בית משפט קמא לא בדק, כאמור, את הטענה כי התאונה היתה בלתי נמנעת, לפי מהירות הליכתה של המנוחה ומהירות נסיעתה של המשאית).נ
- בדברי הסיכום הכתובים בבית משפט קמא מציינת המדינה, כי מהירות הליכתה של המנוחה היא אחת מהנקודות השנויות במחלוקת: בעוד "לשיטת הנאשם … הלכה … במהירות … של 2.51 מ/ש ואילו לשיטת המאשימה הלכה … במהירות סבירה" (עמ' 2). המדינה לא ציינה ש"שיטת הנאשם" רק מאמצת את קביעת עד התביעה, בוחן המשטרה, ואף לא השכילה להביא ראיה, מה היא "מהירות סבירה" של הולך רגל. היא אף נמנעה, משום מה, במהלך הדיון, להגיש כראיה את קובץ הנחיות המשטרה 19/96, שמומחה ההגנה הזכיר בחוות דעתו. קובץ זה עוסק במהירויות הליכה של הולכי רגל. ממילא, המושג "מהירות סבירה" נותר ללא תרגום מעשי לראיה, שכן אין זו ידיעה שיפוטית של בתי המשפט.ב
- לאחר סיום הדיון לפנינו הגיש ב"כ המערער "הודעה בענין חישוב המהירות", לענין יכולת המערער למנוע את התאונה גם במהירות הליכה נמוכה יותר מהמהירות אותה קבע הבוחן. להודעה זו צירף ב"כ המערער מספר עמודים מקובץ הנחיות המשטרה 19/96 הנזכר לעיל (להלן: הנחיה 19/96).
המשיבה לא התנגדה לעצם הגשת הנחיה 19/96, אולם טענה שיש להגיש את המסמך השלם כולו, ואף צרפה אותו לתגובתה. בכך צדקה המשיבה, שהרי "לא יתכן לנתק עמוד אחד של סיכום, מתוך מסמך שלם … ולדון בו כאילו עמד לבדו" (ע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 321).ו
- עיון בהנחיה 19/96 מגביר את התמיהה על קביעת בוחן המשטרה. מהירות הליכה של 2.5 מטר לשניה, מוגדרת בתחום הזמן של "ריצה קלה שוטפת" (2 עד 2.8 מטר לשניה).
ההנחיה סוקרת את פרסומי המשטרה בעבר בנושא, ומחקרים שונים שפורסמו בארץ ובחו"ל. בפרק על ריכוז הנתונים שנאספו מהמקורות השונים שנסקרו, מובא ממוצע "הליכה רגילה", בתחום הזמן של 1.2-1.7 מטר בשניה, וממוצע הליכה רגילה לנקבה נקבע ל-1.3 מטר בשניה. בהנחיה נסקרים גם מחקרים בהם נקבעו מהירויות הליכה גבוהות יותר לנשים בקבוצות הגיל של המנוחה.נ
- בית משפט קמא קבע, כי "עת החלה הולכת הרגל לחצות את רח' יהודה מטות עמדה המשאית בצומת" (עמ' 4); וכן "שהולכת הרגל החלה בחציה, כאשר הנאשם היה בעמידה" (בצומת – ז' ה'; עמ' 10).ב
כאמור, הנתון היחיד שהובא לפני בית המשפט בדבר מהירות הליכתה של המנוחה, הוא קביעת בוחן המשטרה, היינו: 2.5 מטר בשניה. בהנחה שבית המשפט אימץ קביעה זו – שהרי לא קבע אחרת ואף סבר שהמומחה עשה עבודה נאמנה – ובהתחשב במהירות הנסיעה של המשאית עובר לתאונה, של לא יותר מ-5 קמ"ש (מהירות שאינה שנויה במחלוקת) – הרי התאונה לא יכלה כלל להתרחש.ו
- במהירות הליכה זו, המנוחה שהתה על הכביש 1.08 שניות בלבד. כדי שהמשאית תגיע ממקום עמידתה בצומת, מרחק של 9 מטר (כקביעת בית המשפט), או 11 מטר לפי דו"ח הבוחן – במהירות של 5 קמ"ש, היתה זקוקה ל-6.47 שניות או ל-7.91 שניות בהתאמה (זאת, אילו נסעה את כל המרחק באותה מהירות, אך אם, כקביעת בית משפט קמא, היא עמדה, משמע, שהחלה את נסיעתה ממהירות אפס, ועל כן היתה זקוקה לכפל הזמן כדי לעבור את אותו מרחק).נ
על כן ברור, שהקביעה כי המשאית עמדה בצומת כאשר המנוחה החלה בחציה, הינה מוטעית.
- במהירות של 5 קמ"ש היתה המשאית במרחק של 1.5 מטר בלבד, מנקודת החציה של המנוחה (ראה גם החישובים המפורטים בעמ' 9 לחוות הדעת של מומחה ההגנה (נ/4)).ב
זמן השהיה של המנוחה על הכביש, 1.08 שניות, הוא פחות אפילו מזמן התגובה של הנהג, שהוא 1.35 שניות (נתון המקובל הן על בוחן המשטרה (ת/7) והן על מומחה ההגנה (עמ' 9, שם) והמרחק של 1.5 מטר, הוא פחות ממרחק העצירה (מרחק הבלימה + מרחק התגובה), שהוא 2.02 מטר.ו
מכאן, שלפי הנתונים הללו, המתבססים על מהירות הליכה של 2.5 מטר לשניה – התאונה היתה בלתי נמנעת, גם אילו הבחין המערער במנוחה היורדת לכביש.
- יצויין, שבחוות דעתו המפורטת של מומחה ההגנה, הגיע המומחה למסקנה, המבוססת על ניסוי שערך במקום עם הולכת רגל בגובהה המדוייק של המנוחה (1.52 מטר) – ולא עם אדם גבוה כפי שעשה בוחן המשטרה – כי במרחק של 1.5 לא יכול היה המערער, אובייקטיבית, להבחין בה כשהיא יורדת לכביש (ראה גם התמונות המצורפות לחוות הדעת). אינני דן במשמעותה המשפטית של מסקנה זו. אומר רק זאת, שלפי עדותה של עדת הראיה, הולכת הרגל כנראה לא הבחינה, משום מה, במשאית, לא עצרה לפני שירדה לכביש ולא הביטה שמאלה. גם המשיבה מסכימה ש"המנוחה … כלל לא הבחינה במשאית המערער שעה שחצתה את הכביש…" (תגובת המשיבה, עמ' 1).
- אולם, כמוסבר לעיל בהרחבה, ולא בכדי טרחתי להרחיב בנושא זה, קביעת מהירות הליכתה של המנוחה ל-2.5 מטר בשניה, אינו סביר ואינו מתיישב עם עדותה של עדת הראיה, ועם המקובל על-פי המחקרים וההנחיות. אין לדעת אם קביעת המומחה נעשתה ברשלנות, בחוסר תשומת לב או עקב חוסר ידע ומיומנות.
יש לבדוק על כן, אם התאונה היתה נמנעת או בלתי נמנעת על-פי נתונים סבירים, שניתן לדלות ככל האפשר מן הראיות, ולא על-פי נתון שגוי בעליל (גם לדעתו של מומחה ההגנה).
- אם נייחס למנוחה את מהירות ההליכה הגבוהה יותר, מתוך ריכוז הנתונים הממוצעים שבהנחיה 19/96 ל"הליכה רגילה", היינו: 1.7 מטר לשניה, הרי שהמנוחה שהתה על הכביש 1.58 שניות. המשאית היתה במרחק של 2.20 מטר ממקום חצייתה; לכאורה, בתחום זמן התגובה ומרחק העצירה. למען הנוחיות נחזור על מה שאמרנו לעיל: זמן התגובה של הנהג הוא 1.35 שניות (היינו: 0.23 שניות פחות ממשך שהייתה של המנוחה על הכביש) ומרחק העצירה של המשאית היה 2.02 מטר (היינו: 0.18 מטר פחות ממרחק המשאית לנקודת החציה).
- אלא, שהלכה היא:
"כשההכרעה בין אשם וחף מפשע תלויה בהבדל בחשבון של שניה או מחצית שניה, ולא היו ממצאים עובדתיים בטוחים השוללים כל אפשרות סבירה של טעות מינימלית כזאת בחישוב הזמן והמרחק, נראה לנו שהמערער היה זכאי ליהנות מן ספק" (ע"פ 437/67 משה ציליס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), צוטט בהסכמה בע"פ 308/71 ראובן הרשקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 673, 677-678).
וכן נקבע בע"פ (ת"א) 1069/86 אליהו הירשפלד נ' מדינת ישראל, פסקי דין תעבורה, חוברת 8, תשמ"ט-1988, עמ' 20:
"כשעוסקים באנשים חיים אין לשפוט אותם על פי חישובים ממוצעים מבלי להותיר שוליים בטוחים שיש בהם כדי למנוע עוול. כבר ידוע הוא שאנשים שונים זה מזה גם במהירות תגובתם … יש להניח שחלק מהנהגים מגיבים קצת יותר לאט ועדיין אין לראות בהם רשלניים. כשמדובר בפער של מטרים בודדים ושל שניות או שברי שניות הכף חייבת להטות לטובת נאשם כשמדובר במקרי גבול".
אצלנו, כזכור, הפער אינו של מטרים בודדים, אלא של 18 ס"מ, ולא של שניות, אלא של 0.23 שניה. ראה גם ע"פ (י-ם) 1195/97 דוד כהן נ' מדינת ישראל, פדאור 98(10) 602, דינים-מח' לב(1) 611; ע"פ (י-ם) 2402/00 קמל נ' מדינת ישראל, פדאור 00(5) 713, תק-מח' 2000(3) 38-102; ע"א (ת"א) 70192/00 קאדרי נ' מדינת ישראל, פדאור 00(6) 273, דינים מח', כרך לב(8) 180.
- המסקנה היא, כי התאונה היתה בלתי נמנעת, גם לאור מהירות ההליכה של 1.7 מטר לשניה, אף אילו הבחין המערער במנוחה בירידתה לכביש.
בע"פ 308/71 הנזכר לעיל אומר בית המשפט העליון:
"אין לנו צורך להחליט אם אמנם צדק בית המשפט המחוזי, בקבעו שמרחק הראיה היה 32 מטר וכי המערער הבחין בעגלה רק ממרחק של 21 מטר, מפני שאין חולקים על כך שאפילו הבחין המערער בעגלה ממרחק 32 מטר, לא יכול היה להספיק, במהירות נסיעתו, לעצור בלימת חירום שתמנע את ההתנגשות עם העגלה, וכאמור, קבענו שמהירות זו היתה מהירות סבירה".
גם המהירות של 5 קמ"ש בענייננו, בנסיבות הענין, היא יותר מסבירה.
- מצאתי לנכון להתייחס גם לשאלת מסלול החציה של הולכת הרגל. עדת הראיה אמרה ש"היא החלה לחצות בקו אלכסוני" (עמ' 7 לפרוטוקול). ברור מאליו, וגם מומחה ההגנה מסכים לכך, כי חציה אלכסונית מאריכה את קטע החציה ואת הזמן בו שהתה המנוחה על הכביש. במקביל היא מרחיקה גם את המשאית לאחור, ומגדילה את המרחק בין מקום הפגיעה למקומה של המשאית בתחילת החציה. ממילא מאפשרת יותר זמן תגובה ומרחק עצירה.
אלא שאין כל נתון שממנו ניתן להסיק על זווית האלכסון ואורכו. אמנם בוחן המשטרה ערך תרשים "שחזור תאונה עפ"י עדה במקום התאונה" (ת/9), אך אין בו שום התייחסות לנקודה של תחילת החציה ביחס לנקודת הפגיעה. היפוכו של דבר, מהתרשים ניתן ללמוד כאילו החציה היתה בקו ניצב למדרכה.
גם בדו"ח ת/7 מציין הבוחן כי "נערך שחזור עם העדה המצביעה על כיוון הליכת הולכת הרגל…" אך גם בו אין כל התייחסות למסלול החציה. כפי שעולה משני הדו"חות הללו, השחזור התייחס אך ורק למסלול הליכתה של המנוחה על המדרכה ברח' קפלן וברח' יהודה מטות.
- בעדותו בבית המשפט אמר הבוחן שאיננו יודע אם הולכת הרגל חצתה באלכסון, ובהעדר נתונים על כך לא התייחס לכך בחישוביו, ולא בדק כלל את האפשרות למניעת התאונה (עמ' 31 לפרוטוקול).
בדו"ח ת/7 חישב את זמן השהיה של המנוחה על הכביש לפי מסלול הליכה ישר, ניצב למדרכה.
בהעדר כל נתון על כך לא ניתן לעשות חישוב ספקולטיבי שיהיה מבוסס אך ורק על השערות. ניתן כמובן להגדיל עוד ועוד את זווית האלכסון, עד שיימצא שהתאונה היתה נמנעת – אך אין לבסס הרשעה על דרך חישוב כזו.
- סיכומו של דבר, אני סבור שמכלול הנתונים והראיות מצביע על היותה של התאונה בלתי נמנעת (למרות רשלנותו של המערער) – ולפחות קיים ספק סביר אם התאונה היתה נמנעת, ספק סביר, ממנו רשאי המערער ליהנות.
דעתי היא, איפוא, שיש לזכות את המערער מן העבירה של גרימת מוות ברשלנות – מחמת הספק.
- יחד עם זאת, אני מציע להרשיע את המערער בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, הקובעת כדלקמן:
"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".
משלא הבחין המערער במנוחה, נהג בחוסר זהירות, בקלות ראש או בלא שימת לב. אני ער לכך שהרשעה חלופית זו, תהיה ביוזמתנו, אך למערער ניתנה באופן מעשי האפשרות להתגונן כנגד העובדות העומדות בבסיסה, שכן כל הדיון, או עיקרו של הדיון, בבית משפט קמא, נסוב למעשה על סוגיה זו.
- אם תתקבל דעתי, אני מציע להעמיד את הקנס על סך -.4,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו, וכן להטיל עליו פסילה מלקבל או מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 4 שנים, מתוכם שלוש שנים בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה נוספת שבה הורשע כאן; זאת, לאור עברו התחבורתי המכביד של המערער: 59 הרשעות קודמות (עד מועד מתן גזר הדין בבית משפט קמא).
המערער הוא נהג מקצועי, אך כפי שאמרתי בע"פ (ת"א) 70432/04, 70587 חברת כוכב יפו בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), העובדה שאדם הוא נהג מקצועי אין פירושה שיש להתייחס בהבנה לעבירות תעבורה שהוא מבצע. אין שום סיבה, גם לנהג מקצועי, שלא לציית לתמרורים, לנסוע ברכב לא תקין, לא לציית להוראת שוטר, לנסוע ללא אורות או ללא לוחיות רישוי או ללא רשיון רכב תקף, לחצות שטחי הפרדה, לנסוע עם מטען חורג, לנסוע תוך שימוש בטלפון סלולרי; ועוד שלל עבירות. היפוכו של דבר: נהג כזה מסכן את הציבור יותר.
| ז' המר, שופט |
השופטת ד' ברלינר, סג"נ – אב"ד:
א. אני חולקת על חברי כב' השופט ז' המר – ואם תישמע דעתי תישאר ההרשעה בעינה.
מקובלות עלי רוב הקביעות העובדתיות שצויינו על-ידי חברי, ובגדרן:
- העובדה שהמשאית לא היתה בעמידה כאשר ירדה הולכת הרגל מהמדרכה לכביש, בניגוד לקביעתה של כב' השופטת קמא. גם ב"כ התביעה בטיעונו בפנינו, כאשר נשאל בנקודה זו, אמר כי "לשאלת בית המשפט אם לגירסתנו כאשר הולכת הרגל ירדה מהמדרכה לכיוון המשאית היתה בנסיעה או בעמידה- אינני יודע" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון בפנינו).
לפיכך, יש כאמור לקבל כי המשאית היתה בנסיעה. לכל הדעות הנסיעה היתה איטית ביותר ולכך אתייחס להלן.
- זמן התגובה של המערער – 1.35 שניות.
- אני חולקת על חברי בשאלת פרק הזמן שבו שהתה המנוחה על הכביש. משהתקבלה עדותה של עת/2, רחל שיף, כי המנוחה חצתה בקו אלכסוני, לא ניתן לחשב את פרק הזמן שבו שהתה המנוחה על הכביש לפי מסלול הליכה ישר, ניצב למדרכה.
גם מבלי לקבוע את זווית האלכסון שבו חצתה ניתן להניח כי פרק הזמן היה ארוך יותר.
בהקשר הנוכחי – כל שבריר שניה הוא בעל משמעות.
העדה רחל שיף העידה כי המנוחה הספיקה לנופף בידה לנהג המשאית לפני שהמשאית התקרבה אליה: "הרמת יד היתה גם קודם שהיא בכלל התקרבה אליה המשאית תוך כדי החציה של הולכת הרגל" (עמ' 11 לפרוטוקול).
הדעת נותנת, כי כאשר הרימה את ידה סברה המנוחה (גם אם בטעות) כי עדיין יש סיפק בידי הנהג להימנע מפגיעה בה. החציה באלכסון מקנה סבירות למחשבה זו.
ב. החטא הקדמון, נעוץ בכך שהמערער לא ראה את המנוחה עד לרגע התאונה ולמעשה גם לאחריה (כפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא, המערער ירד מרכבו כדי לחפש את מנהל העבודה, ורק אז גילה שפגע במנוחה).
לא היתה מחלוקת על כך שתנאי הדרך איפשרו לו לראות את הנעשה ברח' יהודה מטות עוד לפני הפניה, ימינה 20 מטר לפחות, ובהמצאו 2.5 מטר לפני קו הצומת – 30 מטר ימינה.
המערער לא ראה את המנוחה עד אחר התאונה, משום שלא הסתכל ימינה ולא מכל טעם אחר.
ג. נתוניו הספציפיים של רח' יהודה מטות, ביחד עם טיבו של הרכב שהמערער נהג בו, חייבו תשומת לב מיוחדת.
באשר לרחוב: הרחוב מוגדר כ"רחוב הכניסה לבית החולים" (ראה עדותה של רפ"ק לואיזה לוי, עמ' 2 ישיבת יום 20.01.02). מדובר ברחוב קצר, רחב בבסיסו ("המשפך" מצומת קפלן), וצר בסופו.
בקצהו של הרחוב ממוקם אתר בניה וכמו כן ממוקם בו שער של בית החולים (מדובר למעשה בשני בתי חולים שניידר ובילינסון).
ליד שער בית החולים רוחב כביש הוא 5.5 מטר.
מדובר ברחוב שבו תנועה רבה של הולכי רגל. השעה שבה התרחשה התאונה (15:00), היא שעה עמוסה. כניסה ויציאה מבית החולים דרך רחוב יהודה מטות היא אפשרות סבירה ויותר מכך.
העובדה שמדובר ברחוב, שהפונקציה העיקרית או לפחות פונקציה חשובה שלו היא לצורך הכניסה לבית החולים, מחייבת זהירות והתחשבות בהולכי רגל שירצו לבצע את הפונקציה הנ"ל, קרי: כניסה לבית החולים.
האפשרות כי הולך רגל שנמצא על המדרכה הימנית (כיוון נסיעתו של המערער) יחצה את הכביש לכיוון שער בית החולים היא אפשרות סבירה ביותר גם אם הולך הרגל אינו מגלה סימנים מובהקים של ירידה לכביש לפני הירידה בפועל.
האפשרות (לחציית הכביש) הולכת ומתגברת ככל שמתקרבים לקצהו של הרחוב, שהרי הכביש הולך וצר (באופן שהמעבר נעשה נוח יותר) והשער של בית החולים הולך ומתקרב.
לאמור לעיל יש להוסיף, כאמור, את פוטנציאל המסוכנות של הרכב הגדול והמסורבל שבו נוהג המערער. הפוטנציאל מצוי, בין היתר, במבנהו של הרכב שיוצר בעיה של מגבלות שדה ראיה ושטח מת.
בנסיבות אלה, חשוב המיצוי של אפשרויות הראיה הקיימות.
המערער עשה פניה רחבה לתוך רחוב יהודה מטות.
לא היתה כל סיבה מדוע לא יסתכל לתוך הרחוב, כאשר הוא לפני ובמהלכה של פניה כזו.
הדעת נותנת כי לו היה מבחין במנוחה, היה עוקב אחריה במבטו שמא אכן תחצה את הכביש, ולא תמשיך ישר (לתוך אתר הבניה למעשה).
ד. אני יוצאת מנקודת ההנחה כי המנוחה לא עצרה לפני הירידה לכביש והמשיכה ברצף הליכתה, כפי שאמרה עת/2.
אני מניחה עוד כי בכך התרשלה המנוחה.
יחד עם זאת, אין ראיה לכך כי המנוחה הגיחה מאחורי המשאית והאיצה את מהירות הליכתה כדי לעבור לפני המשאית, ומקובלת עלי קביעתה של כב' השופטת קמא בנושא זה.
עת/2, שעדותה היתה אמינה על בית המשפט, דיברה כאמור על הליכה רצופה, ולא על מהירות מוגברת עובר לירידה לכביש.
המנוחה לא ירדה לכביש כאשר המשאית ממש לפניה, העובדה שהספיקה לעבור 2.7 מטר מרוחב הכביש עומדת כנגד אפשרות זו.
העובדה שהספיקה לנופף למערער, לפני הפגיעה בה, שוללת אף היא אפשרות זו.
יש הבדל בין קביעה כי המנוחה התרשלה לקביעה כי המנוחה נהגה בדרך שיש בה ממש משום התאבדות.
וחזרנו לנקודת ההתחלה: המערער צריך ויכול היה להבחין בכך שקיימת אפשרות שהולכת רגל המתקרבת למפתח הצר של הרחוב תחצה אותו, ולהתכונן לכך לפני תחילת הפניה. רשלנותה של המנוחה, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המערער לקרות התאונה.
לפיכך, אין מקום להתערב במסקנתה של כב' השופטת קמא, חרף הקביעה העובדתית כי המערער לא היה במצב עצירה לפני שהמנוחה ירדה לכביש.
ה. באשר לענישה:
העונש שהטיל בית משפט קמא מתון ומשקלל נכונה את מכלול הנסיבות בתיק זה.
איני רואה מקום גם לסייג את פסילת הרשיון.
כפי שציין חברי, למערער 59 הרשעות קודמות.
גם בהתחשב בגילו של המערער, ובכך שהוא מבלה שעות רבות על הכביש, זהו מספר "מרשים" של הרשעות קודמות.
לפיכך, פסילת הרשיון באופן מלא ולא מסויג, לתקופה של 8 שנים, היא מידתית, ראויה ואינה נוטה לכף החומרה.
אציע איפוא – לדחות את הערעור כולו.
| ד' ברלינר, שופטת – סג"נ
אב"ד |
השופטת י' שיצר:
עיינתי בחוות דעתם של שני חברי, ואני מוצאת להצטרף לחוות דעתו של חברי, כב' השופט המר, תוך התייחסות קצרה למספר היבטים נוספים.
יאמר בראש ובראשונה כי הערך של חיי אדם יקר לכל, אך עדיין אין בחוק אחריות אבסולוטית של נהג לתאונה בה נהרג אדם. לא בכל מקרה של תאונה קטלנית הנהג הוא בהכרח הגורם העיקרי לתאונה. למרבה הצער, גם הולכי רגל בלתי זהירים הם גורם לא מבוטל שאין להתעלם ממנו, ולא בכל מקרה, הנהג, ולו גם הזהיר, יכול למנוע את התוצאות של התנהגות הולך הרגל.
המלחמה בתאונות הדרכים מחייבת להזכיר כי הכביש אינו ממלכתו הבלעדית של הולך הרגל. הוא נועד לתנועה זורמת של כלי רכב, ושימושם של הולכי רגל בכביש (מקום בו יש מדרכה) הוא רק לצורך חציה בטוחה.
החובות המוגברות של נהג כלפי הולך רגל מתקיימות במעבר חציה, כאמור בסעיף 67 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). אלה דאגו לאפשר להולכי רגל חציה בטוחה, ולכן צריך כל נהג לצפות בהתקרבו למעבר חציה כי יעשה בו שימוש על ידי הולכי רגל. במקרה דנן התאונה לא התרחשה במעבר חציה.
יש ורשלנות הולך הרגל כה גדולה, עד שהיא מנתקת את הקשר הסיבתי, יש והנסיבות מצביעות על כך שהתאונה היתה בלתי נמנעת.
יודגש כי מהראיות במקרה דנן עולה, ללא ספק, כי המערער כבר היה בצומת עם הרכב, זמן מה בטרם הגיעה אליו המנוחה. מעדות ע"ת 2, הגב' רחל שיף, עולה כי לא ראתה את המשאית נוסעת לפניה, ורק בהתקרבה ממש לצומת נראתה לה עומדת שם. משמע שהמערער היה זהיר, ובהגיעו לצומת עצר ואחר כך נסע במהירות איטית ביותר, כפי שגם הוכח מנתוני הטכוגרף, לפיהם נסע במהירות של עד 5 קמ"ש.
כפי שצוין, במקום אין מעבר חציה. סביר היה שהמנוחה, גם אם רצתה להגיע לשער הכניסה האחורי של בית החולים (דבר שלא הוכח), תמשיך ללכת על המדרכה ורק כשתגיע לסופה, תתקדם במקום הצר ביותר לעבר השער. שם גם סביר היה שהנהג יבדוק שוב האם יש הולכי רגל המנסים להכנס דרך השער. לא היה הגיון בכך שתרד לכביש (שבתחילתו רוחבו 13 מטר) במקום בו הכביש עדיין רחב, ולא בסופו כשרוחבו מגיע ל-5 מטר לערך. על החובה לחצות בקו הקצר ביותר מורה תקנה 110 (ד) לתקנות התעבורה לפיה:
"בכל מקרה יחצה הולך רגל כביש במהירות סבירה ובקו ישר והקצר ביותר בין קצות הכביש ולא יתעכב בכביש שלא לצורך".
מהראיות, דהיינו, עדות ע"ת 2 עולה:
"ראיתי את האישה מנסה לעבור, ומה שראיתי זה שהמשאית מתקדמת אליה והולכת הרגל לא הבחינה בהתחלה במשאית, לדעתי, זו ההתרשמות שלי, שהיא לא הבחינה במשאית, היא חצתה…" (עמ' 6 לפרוטוקול).
מכאן, שהמנוחה לא עצרה לפני שירדה לכביש, לא התבוננה לצדדים, ומכאן שגם לא ניסתה להעריך כראוי ובצורה מושכלת, האם התנאים מתאימים לחציית הכביש בבטחה. כשהבחינה במשאית היה מאוחר מידי. בכך לא מילאה אחר הוראות תקנה 110 (א) לתקנות התעבורה לפיה:
"לא יחצה אדם כביש אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות".
וכן את האמור בתקנה 111 הקובעת:
"לא ירד הולך רגל ממדרכה או ממקום מבטחים אחר שבדרך באופן פתאומי או מבלי שנקט בזהירות מספקת, בשעה שרכב מתקרב אליו ממרחק שאין סיפק בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה".
בהתחשב בכך שלא היה במקום מעבר חציה, זכויותיה כהולכת רגל אינן עדיפות ואינן מוחלטות והוראות התקנות הנ"ל מחייבות.
זאת ועוד, גם אם המערער היה מבחין במנוחה, ספק בעיני אם צריך היה לנחש כי תרד לכביש בפתאומיות (לא מדובר בילדה או באיזור משחקי ילדים). אם לא תאמר כן, משמעות הדבר הטלת חובת עצירה מוחלטת על הנהג, כל אימת שהוא מבחין בהולך רגל על המדרכה. זוהי חובה מרחיקת לכת שמשמעותה לא רק פגיעה בתנועה הזורמת, אלא אולי שיתוקה. תוצאה כזו היא בלתי מעשית ואינה מתיישבת עם ייעוד הכביש לנסיעת כלי רכב, והמדרכה להולכי רגל. על חציית כבישים צריכים לחול כללים ברורים, כפי שבאים לידי ביטוי בחוק ובתקנות.
בנסיבות אלה ועל רקע זה, אני מצטרפת כאמור לעיל, לפסק דינו המפורט של השופט המר, המנתח ביסודיות מדוע התאונה היתה בלתי נמנעת. כמו כן, אני מסכימה עם מסקנתו לעניין ההרשעה בתקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, וכן עם גזר הדין.
| י' שיצר, שופטת |
לפיכך הוחלט, בדעת רוב, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ז' המר.
אנו מזכים את המערער מן העבירה של גרם מוות ברשלנות, ומרשיעים אותו בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
העונש יהיה כמפורט בסעיף 26 רישא לחוות דעתו של השופט המר.
ניתן היום, ג' בשבט תשס"ה (13 בינואר 2005), במעמד הצדדים.
| ד' ברלינר, שופטת – סג"נ
אב"ד |
ז' המר, שופט | י' שיצר, שופטת |
קלדנית: א' סודאי
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
בתי המשפט
| בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו
בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים |
עפ 070608/04 | ||
| בפני: | כב' השופטת ד' ברלינר, סג"נ – אב"ד
כב' השופט ז' המר כב' השופטת י' שיצר |
13/01/2005 | |
| בעניין: | אשר מור | ||
| ע"י ב"כ עוה"ד | אלעד שור | המערער | |
| נ ג ד | |||
| מדינת ישראל – באמצעות פרקליטות מחוז מרכז | |||
| ע"י ב"כ עו"ד | ניר שניידרמן | המשיבה | |
פסק דין
השופט ז' המר:
- ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה נתניה (כב' השופטת ר' בן-יששכר-שורץ), בת"ד 20049/01, בו הורשע המערער בגרם מוות ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ביחד עם סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.
5129371
- המערער נהג במשאית כבדה אליה חובר נגרר ועליו מנוף, ברח' קפלן בפתח-תקוה, ופנה ימינה לרח' יהודה מטות. רח' יהודה מטות הינו רחוב צר, שהסתיים אז באתר בניה, אליו היו מועדות פניו של המערער. כלי הרכב שחנו באתר הבניה הפריעו למערער להכנס לאתר, על כן ירד מהמשאית, ורק אז שמע צעקות וקריאות לפיהן פגע בדרכו באישה.נ
- המיפתח של רח' יהודה מטות, בקו הצומת עם רח' קפלן, הוא 13 מטר; אך בהמשכו, לקראת אתר הבניה, רוחבו 5.5 מטר בלבד.ב
הולכת הרגל המנוחה, חצתה את רח' יהודה מטות, מימין לשמאל כיוון נסיעתו של המערער. המנוחה נצפתה על-ידי עדת ראיה כשהיא הולכת על המדרכה של רח' קפלן, ממשיכה ופונה ימינה על המדרכה ברחוב יהודה מטות (מימין לכיוון נסיעת המערער), עד שירדה מן המדרכה וחצתה באלכסון את הכביש, לפני המשאית.ו
- בית משפט קמא קבע, בהתבסס על הדו"חות של בוחן המשטרה ועדותו, שהמנוחה הספיקה לחצות 2.7 מטר עד שנפגעה מחזיתה של המשאית, במרחק של 9 מטרים מן הצומת. יוער, כי בעדותו אמר הבוחן ש"המקום שבו לדעתנו הולכת הרגל חדרה לכביש זה בין 9 ל-11" (מטרים – ז' ה'; עמ' 22 לפרוטוקול). בתרשימים ת/9 ו-ת/10 הנקודה בה נפגעה המנוחה מסומנת במרחק של 11 מטר מן הצומת.
- הראות היתה טובה וכן היה למערער שדה ראיה פתוח, לכיוון רחוב יהודה מטות, לרבות המדרכה עליה הלכה המנוחה, עוד לפני הפניה, בהיותו ברחוב קפלן: 6 מטר לפני הפניה ימינה שדה הראיה ימינה לתוך רחוב יהודה מטות היה 20 מטר, וממרחק של 2.5 מטר לפני קו הצומת – 30 מטר.נ
- בוחן התנועה לא ציין בדו"ח את מידותיה של המשאית. המערער אמר בעדותו, בחקירה נגדית, שאורך המשאית (עם הנגרר) הוא 18 מטר (עמ' 35 לפרוטוקול). עדות זו לא נסתרה.ב
אין מחלוקת שבמהלך הפניה ועובר לתאונה, מהירות המשאית היתה נמוכה מאוד, כל כך, שמחט מכשיר הטכוגרף לא זזה (ת/7). בוחן המשטרה העריך את מהירותה ב-5 קמ"ש (שם, וכן בעמ' 20 לפרוטוקול). בית משפט קמא לא התייחס בהכרעת דינו למשמעות הנובעת ממהירות הנסיעה של המשאית, ובכך שגה לדעתי, שכן, כפי שיובהר בהמשך, לנתון זה משמעות רלוונטית רבה.ו
- הכרעת הדין דנה אך בשאלה אם יכול היה המערער לראות את המנוחה כאשר הלכה על המדרכה שמימינו וכאשר חצתה את הכביש (הצדדים אכן הקדישו לסוגיה זו מאמץ רב). בית משפט קמא השיב על כך בחיוב, הוסיף וציין כי אפילו אם היה "שטח מת" כלשהו, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שהמערער התרשל, משום שלא הבחין במנוחה ולא הקדיש תשומת לב למדרכה שמימינו.נ
- אומר כבר עתה, כי אני מסכים עם המסקנה לפיה התרשל המערער משלא הבחין במנוחה כשהיא יורדת מן המדרכה אל הכביש. הוא יכול וצריך היה להבחין בה, ובכך לא יכול להיות, לדעתי, שום ספק.ב
עדיין יש לבדוק את הטענה – שלא נבדקה על-ידי בית משפט קמא – אם התאונה היתה בלתי נמנעת.ו
- בית משפט קמא לא התייחס לשאלת מהירות הליכתה של הולכת הרגל, מלבד באמירה שהיא "הלכה במהירות סבירה" (עמ' 4 להכרעת הדין). יצויין, שבוחן התנועה, שבית משפט קמא אמר עליו שעשה "רושם אמין שניתן לסמוך על הממצאים שאסף בשטח ו/או על מסקנותיו הסופיות" (עמ' 7 להכרעת הדין), קבע שהולכת הרגל "הלכה בהליכה מהירה…", של 2.5 מטר לשניה.נ
קשה לי מאוד להבין קביעה זו של הבוחן. מהירות זו, שמשמעה 9 קמ"ש, הינה מהירות של ריצה, מעבר להליכה מהירה; בעוד שעדת הראיה אמרה כי המנוחה פסעה "במהירות סבירה" (עמ' 5 לפרוטוקול).ב
הסברו של הבוחן בבית המשפט היה כי "הלכתי בנושא זה לקראת הנהג ולקחתי נתון של מהירות הליכה … שהיא קצת יותר מהירה מהרגיל" (עמ' 21 לפרוטוקול) – הסבר שאין בו ממש.ו
- מומחה ההגנה, אינג' גדי וייסמן, היה די הוגן לציין שמהירות הליכה כזו היא למעשה "ריצה קלה שוטפת" (עמ' 36), אפילו "ריצה רגילה" (עמ' 37). ניכר בעדותו שהלך על חבל דק, שכן הוא הבין שקביעת הבוחן בנושא זה פועלת מאוד לטובתו של המערער שכן היא מקצרת עד מאוד את זמן שהייתה של המנוחה על הכביש (למרות שבדיעבד, בית משפט קמא לא בדק, כאמור, את הטענה כי התאונה היתה בלתי נמנעת, לפי מהירות הליכתה של המנוחה ומהירות נסיעתה של המשאית).נ
- בדברי הסיכום הכתובים בבית משפט קמא מציינת המדינה, כי מהירות הליכתה של המנוחה היא אחת מהנקודות השנויות במחלוקת: בעוד "לשיטת הנאשם … הלכה … במהירות … של 2.51 מ/ש ואילו לשיטת המאשימה הלכה … במהירות סבירה" (עמ' 2). המדינה לא ציינה ש"שיטת הנאשם" רק מאמצת את קביעת עד התביעה, בוחן המשטרה, ואף לא השכילה להביא ראיה, מה היא "מהירות סבירה" של הולך רגל. היא אף נמנעה, משום מה, במהלך הדיון, להגיש כראיה את קובץ הנחיות המשטרה 19/96, שמומחה ההגנה הזכיר בחוות דעתו. קובץ זה עוסק במהירויות הליכה של הולכי רגל. ממילא, המושג "מהירות סבירה" נותר ללא תרגום מעשי לראיה, שכן אין זו ידיעה שיפוטית של בתי המשפט.ב
- לאחר סיום הדיון לפנינו הגיש ב"כ המערער "הודעה בענין חישוב המהירות", לענין יכולת המערער למנוע את התאונה גם במהירות הליכה נמוכה יותר מהמהירות אותה קבע הבוחן. להודעה זו צירף ב"כ המערער מספר עמודים מקובץ הנחיות המשטרה 19/96 הנזכר לעיל (להלן: הנחיה 19/96).
המשיבה לא התנגדה לעצם הגשת הנחיה 19/96, אולם טענה שיש להגיש את המסמך השלם כולו, ואף צרפה אותו לתגובתה. בכך צדקה המשיבה, שהרי "לא יתכן לנתק עמוד אחד של סיכום, מתוך מסמך שלם … ולדון בו כאילו עמד לבדו" (ע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 321).ו
- עיון בהנחיה 19/96 מגביר את התמיהה על קביעת בוחן המשטרה. מהירות הליכה של 2.5 מטר לשניה, מוגדרת בתחום הזמן של "ריצה קלה שוטפת" (2 עד 2.8 מטר לשניה).
ההנחיה סוקרת את פרסומי המשטרה בעבר בנושא, ומחקרים שונים שפורסמו בארץ ובחו"ל. בפרק על ריכוז הנתונים שנאספו מהמקורות השונים שנסקרו, מובא ממוצע "הליכה רגילה", בתחום הזמן של 1.2-1.7 מטר בשניה, וממוצע הליכה רגילה לנקבה נקבע ל-1.3 מטר בשניה. בהנחיה נסקרים גם מחקרים בהם נקבעו מהירויות הליכה גבוהות יותר לנשים בקבוצות הגיל של המנוחה.נ
- בית משפט קמא קבע, כי "עת החלה הולכת הרגל לחצות את רח' יהודה מטות עמדה המשאית בצומת" (עמ' 4); וכן "שהולכת הרגל החלה בחציה, כאשר הנאשם היה בעמידה" (בצומת – ז' ה'; עמ' 10).ב
כאמור, הנתון היחיד שהובא לפני בית המשפט בדבר מהירות הליכתה של המנוחה, הוא קביעת בוחן המשטרה, היינו: 2.5 מטר בשניה. בהנחה שבית המשפט אימץ קביעה זו – שהרי לא קבע אחרת ואף סבר שהמומחה עשה עבודה נאמנה – ובהתחשב במהירות הנסיעה של המשאית עובר לתאונה, של לא יותר מ-5 קמ"ש (מהירות שאינה שנויה במחלוקת) – הרי התאונה לא יכלה כלל להתרחש.ו
- במהירות הליכה זו, המנוחה שהתה על הכביש 1.08 שניות בלבד. כדי שהמשאית תגיע ממקום עמידתה בצומת, מרחק של 9 מטר (כקביעת בית המשפט), או 11 מטר לפי דו"ח הבוחן – במהירות של 5 קמ"ש, היתה זקוקה ל-6.47 שניות או ל-7.91 שניות בהתאמה (זאת, אילו נסעה את כל המרחק באותה מהירות, אך אם, כקביעת בית משפט קמא, היא עמדה, משמע, שהחלה את נסיעתה ממהירות אפס, ועל כן היתה זקוקה לכפל הזמן כדי לעבור את אותו מרחק).נ
על כן ברור, שהקביעה כי המשאית עמדה בצומת כאשר המנוחה החלה בחציה, הינה מוטעית.
- במהירות של 5 קמ"ש היתה המשאית במרחק של 1.5 מטר בלבד, מנקודת החציה של המנוחה (ראה גם החישובים המפורטים בעמ' 9 לחוות הדעת של מומחה ההגנה (נ/4)).ב
זמן השהיה של המנוחה על הכביש, 1.08 שניות, הוא פחות אפילו מזמן התגובה של הנהג, שהוא 1.35 שניות (נתון המקובל הן על בוחן המשטרה (ת/7) והן על מומחה ההגנה (עמ' 9, שם) והמרחק של 1.5 מטר, הוא פחות ממרחק העצירה (מרחק הבלימה + מרחק התגובה), שהוא 2.02 מטר.ו
מכאן, שלפי הנתונים הללו, המתבססים על מהירות הליכה של 2.5 מטר לשניה – התאונה היתה בלתי נמנעת, גם אילו הבחין המערער במנוחה היורדת לכביש.
- יצויין, שבחוות דעתו המפורטת של מומחה ההגנה, הגיע המומחה למסקנה, המבוססת על ניסוי שערך במקום עם הולכת רגל בגובהה המדוייק של המנוחה (1.52 מטר) – ולא עם אדם גבוה כפי שעשה בוחן המשטרה – כי במרחק של 1.5 לא יכול היה המערער, אובייקטיבית, להבחין בה כשהיא יורדת לכביש (ראה גם התמונות המצורפות לחוות הדעת). אינני דן במשמעותה המשפטית של מסקנה זו. אומר רק זאת, שלפי עדותה של עדת הראיה, הולכת הרגל כנראה לא הבחינה, משום מה, במשאית, לא עצרה לפני שירדה לכביש ולא הביטה שמאלה. גם המשיבה מסכימה ש"המנוחה … כלל לא הבחינה במשאית המערער שעה שחצתה את הכביש…" (תגובת המשיבה, עמ' 1).
- אולם, כמוסבר לעיל בהרחבה, ולא בכדי טרחתי להרחיב בנושא זה, קביעת מהירות הליכתה של המנוחה ל-2.5 מטר בשניה, אינו סביר ואינו מתיישב עם עדותה של עדת הראיה, ועם המקובל על-פי המחקרים וההנחיות. אין לדעת אם קביעת המומחה נעשתה ברשלנות, בחוסר תשומת לב או עקב חוסר ידע ומיומנות.
יש לבדוק על כן, אם התאונה היתה נמנעת או בלתי נמנעת על-פי נתונים סבירים, שניתן לדלות ככל האפשר מן הראיות, ולא על-פי נתון שגוי בעליל (גם לדעתו של מומחה ההגנה).
- אם נייחס למנוחה את מהירות ההליכה הגבוהה יותר, מתוך ריכוז הנתונים הממוצעים שבהנחיה 19/96 ל"הליכה רגילה", היינו: 1.7 מטר לשניה, הרי שהמנוחה שהתה על הכביש 1.58 שניות. המשאית היתה במרחק של 2.20 מטר ממקום חצייתה; לכאורה, בתחום זמן התגובה ומרחק העצירה. למען הנוחיות נחזור על מה שאמרנו לעיל: זמן התגובה של הנהג הוא 1.35 שניות (היינו: 0.23 שניות פחות ממשך שהייתה של המנוחה על הכביש) ומרחק העצירה של המשאית היה 2.02 מטר (היינו: 0.18 מטר פחות ממרחק המשאית לנקודת החציה).
- אלא, שהלכה היא:
"כשההכרעה בין אשם וחף מפשע תלויה בהבדל בחשבון של שניה או מחצית שניה, ולא היו ממצאים עובדתיים בטוחים השוללים כל אפשרות סבירה של טעות מינימלית כזאת בחישוב הזמן והמרחק, נראה לנו שהמערער היה זכאי ליהנות מן ספק" (ע"פ 437/67 משה ציליס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), צוטט בהסכמה בע"פ 308/71 ראובן הרשקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 673, 677-678).
וכן נקבע בע"פ (ת"א) 1069/86 אליהו הירשפלד נ' מדינת ישראל, פסקי דין תעבורה, חוברת 8, תשמ"ט-1988, עמ' 20:
"כשעוסקים באנשים חיים אין לשפוט אותם על פי חישובים ממוצעים מבלי להותיר שוליים בטוחים שיש בהם כדי למנוע עוול. כבר ידוע הוא שאנשים שונים זה מזה גם במהירות תגובתם … יש להניח שחלק מהנהגים מגיבים קצת יותר לאט ועדיין אין לראות בהם רשלניים. כשמדובר בפער של מטרים בודדים ושל שניות או שברי שניות הכף חייבת להטות לטובת נאשם כשמדובר במקרי גבול".
אצלנו, כזכור, הפער אינו של מטרים בודדים, אלא של 18 ס"מ, ולא של שניות, אלא של 0.23 שניה. ראה גם ע"פ (י-ם) 1195/97 דוד כהן נ' מדינת ישראל, פדאור 98(10) 602, דינים-מח' לב(1) 611; ע"פ (י-ם) 2402/00 קמל נ' מדינת ישראל, פדאור 00(5) 713, תק-מח' 2000(3) 38-102; ע"א (ת"א) 70192/00 קאדרי נ' מדינת ישראל, פדאור 00(6) 273, דינים מח', כרך לב(8) 180.
- המסקנה היא, כי התאונה היתה בלתי נמנעת, גם לאור מהירות ההליכה של 1.7 מטר לשניה, אף אילו הבחין המערער במנוחה בירידתה לכביש.
בע"פ 308/71 הנזכר לעיל אומר בית המשפט העליון:
"אין לנו צורך להחליט אם אמנם צדק בית המשפט המחוזי, בקבעו שמרחק הראיה היה 32 מטר וכי המערער הבחין בעגלה רק ממרחק של 21 מטר, מפני שאין חולקים על כך שאפילו הבחין המערער בעגלה ממרחק 32 מטר, לא יכול היה להספיק, במהירות נסיעתו, לעצור בלימת חירום שתמנע את ההתנגשות עם העגלה, וכאמור, קבענו שמהירות זו היתה מהירות סבירה".
גם המהירות של 5 קמ"ש בענייננו, בנסיבות הענין, היא יותר מסבירה.
- מצאתי לנכון להתייחס גם לשאלת מסלול החציה של הולכת הרגל. עדת הראיה אמרה ש"היא החלה לחצות בקו אלכסוני" (עמ' 7 לפרוטוקול). ברור מאליו, וגם מומחה ההגנה מסכים לכך, כי חציה אלכסונית מאריכה את קטע החציה ואת הזמן בו שהתה המנוחה על הכביש. במקביל היא מרחיקה גם את המשאית לאחור, ומגדילה את המרחק בין מקום הפגיעה למקומה של המשאית בתחילת החציה. ממילא מאפשרת יותר זמן תגובה ומרחק עצירה.
אלא שאין כל נתון שממנו ניתן להסיק על זווית האלכסון ואורכו. אמנם בוחן המשטרה ערך תרשים "שחזור תאונה עפ"י עדה במקום התאונה" (ת/9), אך אין בו שום התייחסות לנקודה של תחילת החציה ביחס לנקודת הפגיעה. היפוכו של דבר, מהתרשים ניתן ללמוד כאילו החציה היתה בקו ניצב למדרכה.
גם בדו"ח ת/7 מציין הבוחן כי "נערך שחזור עם העדה המצביעה על כיוון הליכת הולכת הרגל…" אך גם בו אין כל התייחסות למסלול החציה. כפי שעולה משני הדו"חות הללו, השחזור התייחס אך ורק למסלול הליכתה של המנוחה על המדרכה ברח' קפלן וברח' יהודה מטות.
- בעדותו בבית המשפט אמר הבוחן שאיננו יודע אם הולכת הרגל חצתה באלכסון, ובהעדר נתונים על כך לא התייחס לכך בחישוביו, ולא בדק כלל את האפשרות למניעת התאונה (עמ' 31 לפרוטוקול).
בדו"ח ת/7 חישב את זמן השהיה של המנוחה על הכביש לפי מסלול הליכה ישר, ניצב למדרכה.
בהעדר כל נתון על כך לא ניתן לעשות חישוב ספקולטיבי שיהיה מבוסס אך ורק על השערות. ניתן כמובן להגדיל עוד ועוד את זווית האלכסון, עד שיימצא שהתאונה היתה נמנעת – אך אין לבסס הרשעה על דרך חישוב כזו.
- סיכומו של דבר, אני סבור שמכלול הנתונים והראיות מצביע על היותה של התאונה בלתי נמנעת (למרות רשלנותו של המערער) – ולפחות קיים ספק סביר אם התאונה היתה נמנעת, ספק סביר, ממנו רשאי המערער ליהנות.
דעתי היא, איפוא, שיש לזכות את המערער מן העבירה של גרימת מוות ברשלנות – מחמת הספק.
- יחד עם זאת, אני מציע להרשיע את המערער בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, הקובעת כדלקמן:
"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".
משלא הבחין המערער במנוחה, נהג בחוסר זהירות, בקלות ראש או בלא שימת לב. אני ער לכך שהרשעה חלופית זו, תהיה ביוזמתנו, אך למערער ניתנה באופן מעשי האפשרות להתגונן כנגד העובדות העומדות בבסיסה, שכן כל הדיון, או עיקרו של הדיון, בבית משפט קמא, נסוב למעשה על סוגיה זו.
- אם תתקבל דעתי, אני מציע להעמיד את הקנס על סך -.4,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו, וכן להטיל עליו פסילה מלקבל או מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 4 שנים, מתוכם שלוש שנים בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה נוספת שבה הורשע כאן; זאת, לאור עברו התחבורתי המכביד של המערער: 59 הרשעות קודמות (עד מועד מתן גזר הדין בבית משפט קמא).
המערער הוא נהג מקצועי, אך כפי שאמרתי בע"פ (ת"א) 70432/04, 70587 חברת כוכב יפו בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), העובדה שאדם הוא נהג מקצועי אין פירושה שיש להתייחס בהבנה לעבירות תעבורה שהוא מבצע. אין שום סיבה, גם לנהג מקצועי, שלא לציית לתמרורים, לנסוע ברכב לא תקין, לא לציית להוראת שוטר, לנסוע ללא אורות או ללא לוחיות רישוי או ללא רשיון רכב תקף, לחצות שטחי הפרדה, לנסוע עם מטען חורג, לנסוע תוך שימוש בטלפון סלולרי; ועוד שלל עבירות. היפוכו של דבר: נהג כזה מסכן את הציבור יותר.
| ז' המר, שופט |
השופטת ד' ברלינר, סג"נ – אב"ד:
א. אני חולקת על חברי כב' השופט ז' המר – ואם תישמע דעתי תישאר ההרשעה בעינה.
מקובלות עלי רוב הקביעות העובדתיות שצויינו על-ידי חברי, ובגדרן:
- העובדה שהמשאית לא היתה בעמידה כאשר ירדה הולכת הרגל מהמדרכה לכביש, בניגוד לקביעתה של כב' השופטת קמא. גם ב"כ התביעה בטיעונו בפנינו, כאשר נשאל בנקודה זו, אמר כי "לשאלת בית המשפט אם לגירסתנו כאשר הולכת הרגל ירדה מהמדרכה לכיוון המשאית היתה בנסיעה או בעמידה- אינני יודע" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון בפנינו).
לפיכך, יש כאמור לקבל כי המשאית היתה בנסיעה. לכל הדעות הנסיעה היתה איטית ביותר ולכך אתייחס להלן.
- זמן התגובה של המערער – 1.35 שניות.
- אני חולקת על חברי בשאלת פרק הזמן שבו שהתה המנוחה על הכביש. משהתקבלה עדותה של עת/2, רחל שיף, כי המנוחה חצתה בקו אלכסוני, לא ניתן לחשב את פרק הזמן שבו שהתה המנוחה על הכביש לפי מסלול הליכה ישר, ניצב למדרכה.
גם מבלי לקבוע את זווית האלכסון שבו חצתה ניתן להניח כי פרק הזמן היה ארוך יותר.
בהקשר הנוכחי – כל שבריר שניה הוא בעל משמעות.
העדה רחל שיף העידה כי המנוחה הספיקה לנופף בידה לנהג המשאית לפני שהמשאית התקרבה אליה: "הרמת יד היתה גם קודם שהיא בכלל התקרבה אליה המשאית תוך כדי החציה של הולכת הרגל" (עמ' 11 לפרוטוקול).
הדעת נותנת, כי כאשר הרימה את ידה סברה המנוחה (גם אם בטעות) כי עדיין יש סיפק בידי הנהג להימנע מפגיעה בה. החציה באלכסון מקנה סבירות למחשבה זו.
ב. החטא הקדמון, נעוץ בכך שהמערער לא ראה את המנוחה עד לרגע התאונה ולמעשה גם לאחריה (כפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא, המערער ירד מרכבו כדי לחפש את מנהל העבודה, ורק אז גילה שפגע במנוחה).
לא היתה מחלוקת על כך שתנאי הדרך איפשרו לו לראות את הנעשה ברח' יהודה מטות עוד לפני הפניה, ימינה 20 מטר לפחות, ובהמצאו 2.5 מטר לפני קו הצומת – 30 מטר ימינה.
המערער לא ראה את המנוחה עד אחר התאונה, משום שלא הסתכל ימינה ולא מכל טעם אחר.
ג. נתוניו הספציפיים של רח' יהודה מטות, ביחד עם טיבו של הרכב שהמערער נהג בו, חייבו תשומת לב מיוחדת.
באשר לרחוב: הרחוב מוגדר כ"רחוב הכניסה לבית החולים" (ראה עדותה של רפ"ק לואיזה לוי, עמ' 2 ישיבת יום 20.01.02). מדובר ברחוב קצר, רחב בבסיסו ("המשפך" מצומת קפלן), וצר בסופו.
בקצהו של הרחוב ממוקם אתר בניה וכמו כן ממוקם בו שער של בית החולים (מדובר למעשה בשני בתי חולים שניידר ובילינסון).
ליד שער בית החולים רוחב כביש הוא 5.5 מטר.
מדובר ברחוב שבו תנועה רבה של הולכי רגל. השעה שבה התרחשה התאונה (15:00), היא שעה עמוסה. כניסה ויציאה מבית החולים דרך רחוב יהודה מטות היא אפשרות סבירה ויותר מכך.
העובדה שמדובר ברחוב, שהפונקציה העיקרית או לפחות פונקציה חשובה שלו היא לצורך הכניסה לבית החולים, מחייבת זהירות והתחשבות בהולכי רגל שירצו לבצע את הפונקציה הנ"ל, קרי: כניסה לבית החולים.
האפשרות כי הולך רגל שנמצא על המדרכה הימנית (כיוון נסיעתו של המערער) יחצה את הכביש לכיוון שער בית החולים היא אפשרות סבירה ביותר גם אם הולך הרגל אינו מגלה סימנים מובהקים של ירידה לכביש לפני הירידה בפועל.
האפשרות (לחציית הכביש) הולכת ומתגברת ככל שמתקרבים לקצהו של הרחוב, שהרי הכביש הולך וצר (באופן שהמעבר נעשה נוח יותר) והשער של בית החולים הולך ומתקרב.
לאמור לעיל יש להוסיף, כאמור, את פוטנציאל המסוכנות של הרכב הגדול והמסורבל שבו נוהג המערער. הפוטנציאל מצוי, בין היתר, במבנהו של הרכב שיוצר בעיה של מגבלות שדה ראיה ושטח מת.
בנסיבות אלה, חשוב המיצוי של אפשרויות הראיה הקיימות.
המערער עשה פניה רחבה לתוך רחוב יהודה מטות.
לא היתה כל סיבה מדוע לא יסתכל לתוך הרחוב, כאשר הוא לפני ובמהלכה של פניה כזו.
הדעת נותנת כי לו היה מבחין במנוחה, היה עוקב אחריה במבטו שמא אכן תחצה את הכביש, ולא תמשיך ישר (לתוך אתר הבניה למעשה).
ד. אני יוצאת מנקודת ההנחה כי המנוחה לא עצרה לפני הירידה לכביש והמשיכה ברצף הליכתה, כפי שאמרה עת/2.
אני מניחה עוד כי בכך התרשלה המנוחה.
יחד עם זאת, אין ראיה לכך כי המנוחה הגיחה מאחורי המשאית והאיצה את מהירות הליכתה כדי לעבור לפני המשאית, ומקובלת עלי קביעתה של כב' השופטת קמא בנושא זה.
עת/2, שעדותה היתה אמינה על בית המשפט, דיברה כאמור על הליכה רצופה, ולא על מהירות מוגברת עובר לירידה לכביש.
המנוחה לא ירדה לכביש כאשר המשאית ממש לפניה, העובדה שהספיקה לעבור 2.7 מטר מרוחב הכביש עומדת כנגד אפשרות זו.
העובדה שהספיקה לנופף למערער, לפני הפגיעה בה, שוללת אף היא אפשרות זו.
יש הבדל בין קביעה כי המנוחה התרשלה לקביעה כי המנוחה נהגה בדרך שיש בה ממש משום התאבדות.
וחזרנו לנקודת ההתחלה: המערער צריך ויכול היה להבחין בכך שקיימת אפשרות שהולכת רגל המתקרבת למפתח הצר של הרחוב תחצה אותו, ולהתכונן לכך לפני תחילת הפניה. רשלנותה של המנוחה, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המערער לקרות התאונה.
לפיכך, אין מקום להתערב במסקנתה של כב' השופטת קמא, חרף הקביעה העובדתית כי המערער לא היה במצב עצירה לפני שהמנוחה ירדה לכביש.
ה. באשר לענישה:
העונש שהטיל בית משפט קמא מתון ומשקלל נכונה את מכלול הנסיבות בתיק זה.
איני רואה מקום גם לסייג את פסילת הרשיון.
כפי שציין חברי, למערער 59 הרשעות קודמות.
גם בהתחשב בגילו של המערער, ובכך שהוא מבלה שעות רבות על הכביש, זהו מספר "מרשים" של הרשעות קודמות.
לפיכך, פסילת הרשיון באופן מלא ולא מסויג, לתקופה של 8 שנים, היא מידתית, ראויה ואינה נוטה לכף החומרה.
אציע איפוא – לדחות את הערעור כולו.
| ד' ברלינר, שופטת – סג"נ
אב"ד |
השופטת י' שיצר:
עיינתי בחוות דעתם של שני חברי, ואני מוצאת להצטרף לחוות דעתו של חברי, כב' השופט המר, תוך התייחסות קצרה למספר היבטים נוספים.
יאמר בראש ובראשונה כי הערך של חיי אדם יקר לכל, אך עדיין אין בחוק אחריות אבסולוטית של נהג לתאונה בה נהרג אדם. לא בכל מקרה של תאונה קטלנית הנהג הוא בהכרח הגורם העיקרי לתאונה. למרבה הצער, גם הולכי רגל בלתי זהירים הם גורם לא מבוטל שאין להתעלם ממנו, ולא בכל מקרה, הנהג, ולו גם הזהיר, יכול למנוע את התוצאות של התנהגות הולך הרגל.
המלחמה בתאונות הדרכים מחייבת להזכיר כי הכביש אינו ממלכתו הבלעדית של הולך הרגל. הוא נועד לתנועה זורמת של כלי רכב, ושימושם של הולכי רגל בכביש (מקום בו יש מדרכה) הוא רק לצורך חציה בטוחה.
החובות המוגברות של נהג כלפי הולך רגל מתקיימות במעבר חציה, כאמור בסעיף 67 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"). אלה דאגו לאפשר להולכי רגל חציה בטוחה, ולכן צריך כל נהג לצפות בהתקרבו למעבר חציה כי יעשה בו שימוש על ידי הולכי רגל. במקרה דנן התאונה לא התרחשה במעבר חציה.
יש ורשלנות הולך הרגל כה גדולה, עד שהיא מנתקת את הקשר הסיבתי, יש והנסיבות מצביעות על כך שהתאונה היתה בלתי נמנעת.
יודגש כי מהראיות במקרה דנן עולה, ללא ספק, כי המערער כבר היה בצומת עם הרכב, זמן מה בטרם הגיעה אליו המנוחה. מעדות ע"ת 2, הגב' רחל שיף, עולה כי לא ראתה את המשאית נוסעת לפניה, ורק בהתקרבה ממש לצומת נראתה לה עומדת שם. משמע שהמערער היה זהיר, ובהגיעו לצומת עצר ואחר כך נסע במהירות איטית ביותר, כפי שגם הוכח מנתוני הטכוגרף, לפיהם נסע במהירות של עד 5 קמ"ש.
כפי שצוין, במקום אין מעבר חציה. סביר היה שהמנוחה, גם אם רצתה להגיע לשער הכניסה האחורי של בית החולים (דבר שלא הוכח), תמשיך ללכת על המדרכה ורק כשתגיע לסופה, תתקדם במקום הצר ביותר לעבר השער. שם גם סביר היה שהנהג יבדוק שוב האם יש הולכי רגל המנסים להכנס דרך השער. לא היה הגיון בכך שתרד לכביש (שבתחילתו רוחבו 13 מטר) במקום בו הכביש עדיין רחב, ולא בסופו כשרוחבו מגיע ל-5 מטר לערך. על החובה לחצות בקו הקצר ביותר מורה תקנה 110 (ד) לתקנות התעבורה לפיה:
"בכל מקרה יחצה הולך רגל כביש במהירות סבירה ובקו ישר והקצר ביותר בין קצות הכביש ולא יתעכב בכביש שלא לצורך".
מהראיות, דהיינו, עדות ע"ת 2 עולה:
"ראיתי את האישה מנסה לעבור, ומה שראיתי זה שהמשאית מתקדמת אליה והולכת הרגל לא הבחינה בהתחלה במשאית, לדעתי, זו ההתרשמות שלי, שהיא לא הבחינה במשאית, היא חצתה…" (עמ' 6 לפרוטוקול).
מכאן, שהמנוחה לא עצרה לפני שירדה לכביש, לא התבוננה לצדדים, ומכאן שגם לא ניסתה להעריך כראוי ובצורה מושכלת, האם התנאים מתאימים לחציית הכביש בבטחה. כשהבחינה במשאית היה מאוחר מידי. בכך לא מילאה אחר הוראות תקנה 110 (א) לתקנות התעבורה לפיה:
"לא יחצה אדם כביש אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות".
וכן את האמור בתקנה 111 הקובעת:
"לא ירד הולך רגל ממדרכה או ממקום מבטחים אחר שבדרך באופן פתאומי או מבלי שנקט בזהירות מספקת, בשעה שרכב מתקרב אליו ממרחק שאין סיפק בידי נוהג הרכב לעצור את הרכב כדי למנוע תאונה".
בהתחשב בכך שלא היה במקום מעבר חציה, זכויותיה כהולכת רגל אינן עדיפות ואינן מוחלטות והוראות התקנות הנ"ל מחייבות.
זאת ועוד, גם אם המערער היה מבחין במנוחה, ספק בעיני אם צריך היה לנחש כי תרד לכביש בפתאומיות (לא מדובר בילדה או באיזור משחקי ילדים). אם לא תאמר כן, משמעות הדבר הטלת חובת עצירה מוחלטת על הנהג, כל אימת שהוא מבחין בהולך רגל על המדרכה. זוהי חובה מרחיקת לכת שמשמעותה לא רק פגיעה בתנועה הזורמת, אלא אולי שיתוקה. תוצאה כזו היא בלתי מעשית ואינה מתיישבת עם ייעוד הכביש לנסיעת כלי רכב, והמדרכה להולכי רגל. על חציית כבישים צריכים לחול כללים ברורים, כפי שבאים לידי ביטוי בחוק ובתקנות.
בנסיבות אלה ועל רקע זה, אני מצטרפת כאמור לעיל, לפסק דינו המפורט של השופט המר, המנתח ביסודיות מדוע התאונה היתה בלתי נמנעת. כמו כן, אני מסכימה עם מסקנתו לעניין ההרשעה בתקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, וכן עם גזר הדין.
| י' שיצר, שופטת |
לפיכך הוחלט, בדעת רוב, כאמור בחוות דעתו של כב' השופט ז' המר.
אנו מזכים את המערער מן העבירה של גרם מוות ברשלנות, ומרשיעים אותו בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
העונש יהיה כמפורט בסעיף 26 רישא לחוות דעתו של השופט המר.
ניתן היום, ג' בשבט תשס"ה (13 בינואר 2005), במעמד הצדדים.
| ד' ברלינר, שופטת – סג"נ
אב"ד |
ז' המר, שופט | י' שיצר, שופטת |
קלדנית: א' סודאי
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה